ניקח כמה רגעים לעצמנו
כלום לא יקרה ודבר לא ישתנה
נעביר את המודעות לרגליים, ונעלה לאט לאט
בזמן שאנחנו עולים, נשים לב שכל הגוף רפוי
ועל ידי שאיפות החוצה של אוויר נרגיש את הגוף נרגע ושוקע בנוחות
נביט דרך העפעפיים הסגורות בחשכה מולנו ונדמיין שאנחנו מזמינים אל תוך המרחב הזה
אנרגיה שבאה לעזרתנו ולטובתנו
נראה נוכחות שקטה, יציבה, מלאה באהבה.
אולי זו דמות… אולי תחושה… אולי רק אור.
אין צורך לדמיין, רק להיות.
הנוכחות הזו עומדת לצידנו,
מרגישה נעימה, אוהבת ובטוחה
האנרגיה מזמינה אותנו להמשיך – יחד איתה –
לפגוש את הילד או הילדה שעדיין חיים בתוכנו.
האנרגיה שמלווה אותנו מתחילה לצעוד קדימה ומולה מופיע שביל
אנחנו מדמיינים את עצמנו פוסעים בשביל נעים,
ובקצהו – הם מחכים.
הילד, הילדה שהיינו.
הם אולי סקרנים, אולי מהססים.
אין צורך למהר.
רק להיות שם – ברכות.
להתבונן בהם. להרגיש.
עכשיו, כשאנחנו רואים או מרגישים אותם לידנו, גם אם בקטנה
אנחנו פונים אליהם בשאלה אחת בלבד.
שאלה אחת פשוטה, שמבקשת אמת – בלי להעמיס.
“בנושא שמטריד אותי (ובחרו נושא אחד) מהו השורש שתוקע אותי?
מאיזה גיל הוא מגיע?”
אנחנו מקשיבים למה שעולה.
למילים, לדימויים, לרגשות.
ונותנים לזה מקום.
זה נכון לבכות וזה נכון גם להיות באי הבנה מדוע זה צף ועלה
ניתן לזה מקום, ביטוי ושחרור
עכשיו נתקרב אל הילד או הילדה שאנחנו, נרד לגובה העיניים ונאמר:
“נפתחו לי העיניים ואני רואה את הכאב שסחבתי על חיי, עכשיו קל לי לזהות את הקושי והמכשול
היום יש לי יכולת לראות ולהבין הרבה יותר, יש לי את הכוח להתמודד ולא לתת לזה לחזור לחיי
היום יש לי את יכולת הבחירה איך ומתי להגיב והיום אני כבר במקום אחר, טוב וחזק הרבה יותר
תודה ששמרת על הכאב, כדי שלא אפול שוב, אבל עכשיו כבר הגיע הזמן לשחרר…”
אנחנו מושיטים ידיים ומחבקים בעדינות,
ניקח כמה רגעים וניתן לחיבוק להיות מרפא.
ועכשיו –אנחנו נפרדים בעדינות.
אומרים תודה, ולהתראות – עד לפעם הבאה.
נראה את הילד או הילדה שאנחנו הולכים ומתרחקים לאט לאט עם האנרגיה שליוותה ושמרה עלינו
ועכשיו לאט לאט נחזור אל הגוף, אל הנשימה, אל הרגע הזה.
וכשאנחנו מוכנים ונרגיש שחזרנו לכאן ועכשיו, אז נפתח עיניים ונתעורר.
